יאמות וניאמות בחיי האמהות

בחודשים האחרונים אני חוקרת ומגלה את היותי אמא בעולם.

הלידה של גפן היתה טבעית, מלווה בהרבה הרפיה, תנועה, הקשבה ורכות.

תוך כדי הלידה, כלים שרכשתי במהלך השנים מתוך עולם היוגה הידהדו וחילחלו...כמו למשל הרפיית המאמץ, נוכחות גם בשיא הכאב, חווית הנשימה העמוקה לאורך הצירים.

להכיר ולקבל את אי הידיעה, להתמסר לתהליך. במהלך כל הלידה, חוויתי התכנסות חושים ואם זאת הייתי ערה לכל מה שמתרחש מסביבי בכל רגע נתון. התמקדתי בתינוק שלי ובנשמה שאני מביאה לעולם. פליאה והתרגשות מטורפת ליוו אותי בחודשים הראשונים למחשבה שגפן יצא מגופי שלי, שאני סיפקתי לו את כל התנאים בשביל להבשיל ולהתפתח והנה הוא יוצא אל העולם.

החודשים הראשונים מלווים בהרבה התבוננות בגפן הקטן, התבוננות במטרה ללמוד אותו, מה הוא צריך כרגע, איזה סימנים הוא מאותת לי ולהיות מאוד קשובה לו ביום ובלילה.

עקרונות היאמה והניאמה החלו להיות יותר נוכחים בתקופה זו. כמה שאני זקוקה לחמלה עצמית וגישת אי אלימות (א-הימסה) כלפי עצמי. ביקורת, חשיבה שלילית, שיפוט ורגשות אשם באו כל הזמן לבקר. הצורך בהקשבה פנימה וכנות עם עצמי (סאטיה) היו יותר ויותר מודגשים, שאלות של שחרור (א-פריגרהה) עלו כבר בשבועות הראשונים כשנתקלתי בהמון קשיים סביב ההנקה שכל כך רציתי להעניק לו ולהצליח. האם אני יכולה להיות יותר רכה עם עצמי? וגם לשחרר מחשבות שליליות, פחדים וחרדות שהתחילו עם טיפולו של תינוק קטן חסר אונים... ימים שלמים בהם ביליתי בבית כי זה מה שגפן ואני צריכים כרגע. ריסון התשוקות שלי לצאת ולבלות וקבלה של המציאות הקיימת. וויתור על תענוגות החושים וראיית הצרכים של גפן כמו גם איזשהי פרישות מינית (ברהמצ'ריה) ותיעול האנרגיות שלי למקום אחר...

לעיתים מפגשים עם אמהות אחרות היו מסיטים אותי מהמבט הפנימי ומוליכים אותי שולל למבט החוצה (בעיניי מתכתב נפלא עם אי גניבה - א-סטיה). הייתי חוזרת מוצפת ומוסטת מהמרכז הפנימי שלי. כמו גם אמירות ביקורתיות ושאלות מהסביבה שהציפו אותי וגרמו לי לחשוב שאולי אני לא עושה בדיוק את הדבר הנכון...

המקלחת היומית (סאוצ'ה - ניקיון), קיבלה ערך מאוד משמעותי ביום שלי... אני לבד עם עצמי, מים חמים מנקים את היום שעבר עליי, מנקים דאגות, שוטפים כל כאב בשכמות ובגב מנשיאת התינוק וההנקות הארוכות. זמן איכות שלי עם עצמי, לעיתים מלווה במתיחות ופתיחת החזה שנסגר לאט לאט.

תרגול היוגה הפיזי התבטא בלפרוש מזרון ולבטל כל ציפייה להתחיל בכלל לתרגל. אולי רק לפרוש מזרון. להוריד גרביים ולעמוד יחפה, לפרוש אצבעות ולהתחבר לקרקע. להיות שבעת רצון מכל תרגול שיגיע. (סנטושה) מכל הפסקה או עצירה שתתרחש תוך כדי כי גפן בוכה/התעורר/צריך לאכול או חיבוק.. 

בחודשים אחרי הלידה, הרגשתי שאני חייבת להתחבר שוב למרכז הפנימי שלי חזרה, לתרגל ולחזק את שרירי הליבה ושרירי היציבה שנחלשו כתוצאה מההריון והלידה. הייתי חדורת מטרה עם הרבה כוח רצון (טאפאס) לשקם חזרה את הגוף, להתחבר לקרקעית האגן ולשרירי המרכז השומרים על יציבה נכונה.  וגם להמשיך ולנוע עם הרבה כוח רצון מול האתגרים שניצבים בפניי בהורות, יחד עם בן הזוג.

ללמוד על עצמי כל כך... (סאודיהיה) ללמוד על השינוי ועל הקביעות בחיי. ללמוד מהי נוכחות דרך עיניים של ילד שכול כולו נוכחות, מבט צלול על החיים והוויה טהורה. ללמוד על עצמי דרך מראה. כמה אני חומלת, משחררת, מקבלת, מקשיבה פנימה, ביקורתית, פחדנית, מתמסרת.

לצאת לכל כך הרבה טיולים עם המנשא והעגלה ולחוות את הטבע קצת שונה. התבוננות אחרת, איטית יותר, עמוקה יותר, מדויקת יותר. התבוננות על עזיבה ופריחה, התכנסות של חורף, חקירה וחיבור מחדש אל האדמה. 

לחוות עייפות קיצונית ועדיין לנסות לעבוד על התגובתיות שלי כלפי הבן זוג או הסביבה, להתמודד מול הכעס שמציף מהורמונים וחוסר שינה. 

להיות בהתמסרות מלאה לגפן (אישוורה פראנידנה). התמסרות טוטאלית בכל גופי ונפשי. התמסרות לדרך שבה בחרנו כמשפחה עם כל השינויים שחלים בה. התמסרות ונתינה אינסופית לנשמה הגדולה שהגיעה לעולמינו. התמסרות לאהבה עצומה שרק מתרחבת ומעמיקה...

אפריל 2019

 

תנודות של קרקע נשמטת

אתמול חוויתי בוקר שזעזע את כל המערכת הוסטיבולרית שלי. זה קרה בימים שבו המזג אוויר כל כך הפכפך - יום אחד חם ויום שני גשם... והכל בתקופת האביב. סחרחורות ותחושה של חוסר התמצאת במרחב. העיניים עייפות והראש כואב. אין מבט אחד צלול ובהיר. הכול מעורפל ומסתובב. אין תחושה יותר נוראית מזאת. הבהלה שעטפה אותי ברגעים האלו ותחושת הפליאה כמה הדבר הקטן שקרה לי בבוקר יכול להוציא את כל הגוף מהמערכת - קמתי מהר מהמיטה בלילה וחזרתי מהר במין חבטת הראש אל הכרית. הרגע הקטן הזה הוציא את כולי מאיזון. 

פתאום יכלתי להזדהות עם אנשים החווים ורטיגו. לא יכלתי לשכב כי הכל מסתחרר. התגעגעתי למגע וחיבור אל הקרקע הבטוחה המזינה ומייצבת אותי. הרגשתי עמוק בפנים כמה אני זקוקה לאדמה, וכמה שזה חסר כשאין לי את הביטחון הזה. תנועות קטנות מובנות מאליהם ביום יום כמו אפילו להסיט את המבט הצידה, היו קשות ובלתי אפשריות...

הגוף שלי חווה תנודות רגשיות החל מחוסר שקט לבהלה, חרדה להודיה, משאלה לחזור לעצמי, ואפילו הלקאה עצמית של למה זה מגיע לי. 

למזלי המצב נמשך בערך יום עד שהגוף התאזן חזרה. 

הרגשתי איך ברגע הכול חוזר להיות "מובן מאליו", תנועה של הראש והעיניים, תנועה של קימה וישיבה או שכיבה.. הכול חוזר להיות אוטומט. מכונה.

וכמה אני לא רוצה להיות על אוטומט... 

כמה דרך היוגה מאפשרת משהו אחר. צעידה אחרת. תשומת לב אחרת. עמוקה יותר. וכמה אנחנו כל כך - כל הזמן על אוטומט.

אוכלים, נוהגים, מדברים... מאז אותו מקרה, אני קמה לאט יותר מהמיטה כל פעם, שמה לב יותר למעברים - הלא הם הזרימה מתנוחה לתנוחה - שנקראת בשפה שלנו גם "ויניאסה". אותו יום מסוחרר נעלם מהתודעה, אבל לבטח נחרט בזיכרון כחוויה לא פשוטה. 

מאי 2019

נוכחות. תשומת לב. התבוננות

 

שלושה דברים שמלווים אותי בתקופה האחרונה.

גפן בן חצי שנה. חצי שנה של פתיחת מסע רוחני מלא בעוצמות שלא הכרתי. בימים אלו אני קוראת את הספר "בודהיזם לאמהות" (אני ממליצה לכל אימא לקרוא!), ספר המחבר אותי חזרה אל פילוסופית הבודהיזם הכל כך חכמה. בעיניי הפילוספיה היוגית מאוד משיקה לבודהיזם. שאלה שאני שואלת את עצמי בחודשים האחרונים כשאני עם גפן - האם אני נוכחת? ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו?

ימים בהם העידן הטכנולוגי מתפשט ומתרחב אל העולם כולו. ולעולם הזה גפן הגיע. עולם מלא במסכים, חיצוניות מופרזת, אינסטגרם ופייסבוק, שיחות וואטסאפ ומשחקי מחשב ועוד כל כך הרבה... ילדים קטנים גדלים מחיקוי, והשאלה שנשאלת הרבה פעמים - האם אני רוצה שהוא יחקה אותי? האם אני רוצה כשיגדל שיתקשר עם אחרים? יהיה נוכח במפגש עם חבר? ישוחח מתוך מבט בעיניים ולא מבעד למסך? אין ספק שאי אפשר לגדל ילד בבועה, אני תמיד מזכירה לעצמי... ומנסה לשחרר כשמגיעים לסבתא והטלוויזיה פתוחה...

אך אפשר לגדל ילדים שיהיו יותר נוכחים בהוויתם. 

גפן נוכח בכל רגע מאז שהגיע לעולם. 

הוויתו היא נוכחות טהורה בעולם. נוכחות ותשומת לב לצלילים, מראות, תחושות, חושים. 

עם השנים כשאנו גדלים ומתפתחים משהו נסגר מבפנים. הלב חווה אכזבות, טראומות, פגיעה, עצב וכעס. אנו נוטים לדבר עם אהובינו יותר בטלפונים. אנו עוטים עלינו כל כך הרבה שכבות של אמונות, חינוך מהבית, דפוסים, הרגלים ואופי שהנוכחות לאט לאט נעלמת לה.

אנחנו אי שם...

אנחנו לא כאן ועכשיו, במשחק הכל כך סקרן ותמים של גפן. בבהייה הפשוטה והמלאת עניין בעצים, ענפים ועלים... 

אנחנו בתודעה סוערת וגועשת, אנחנו בביקורת, שיפוט, הלקאה עצמית, רגשות אשם, ציפיות, אכזבות, מבט לא צלול, רגשות קשים של שנאה וכעס, נוטים לתגובתיות מתוך טייס אוטומטי.

שכחנו להיות מחוברים להוויתנו הטהורה. אהבה. שמחה. אושר אמיתי מבפנים. 

אז מה מחבר אותנו לנוכחות חזרה?

קודם כל תרגול של תשומת לב.

תשומת לב לתגובות, לתחושות, לדיבור, למעשה, לקולות פנימיים. 

תשומת לב לנשימה, לגוף ולדפוסי היציבה. תשומת לב לטעמים, צלילים, מראות. 

לאחר מכן אולי נצליח להבחין במתח סמוי שמצטבר בגוף בעור הפנים ובכתפיים ונוכל להרפות מן המתח. 

ננשום, כמה נשימות עמוקות וטובות. הנשימה כבר תחזיר אותנו לנוכחות, לכאן ועכשיו. 

נתרגל תנועה עם עצמינו, נישב כמה דקות ביום בישיבה שקטה ונתמודד עם תודעה גועשת ורועשת וננסה להשקיט דרך התכנסות ונשימה.

נבין כי הבלאגן יחכה, סידור הבית, הכלים והכביסות. גפן כרגע זקוק לי להיות לידו במשחק, בחיבוק, בהוויה החוקרת שלו.

ננסה לשחרר מטרות ויעדים, הצלחה או כישלון ויותר נתחבר להוויה של חקירה, התנסות ולמידה בדיוק כמו שגפן חוקר את העולם, מחזיק עלה בידו ומתמלא בפליאה, מתנסה במרקמים, משחק עם האדמה והמים, טועם טעמים חדשים בפה... עומד על הרגליים, נופל וקם שוב, עומד ונופל, עומד ונופל... 

נכאב כשכואב לנו ונצחק כשטוב ונעים לנו. ניהיה נוכחים גם ברגעים לא נעימים וניבחן את הטייס האוטמטי שלנו לתגובתיות מול הסביבה. 

ובעיקר באמת ניהיה בתשומת לב לכל הפעולות ביום יום שלנו.. אולי קצת פחות נדבר דרך מסכים ויותר נחווה מפגשים עם האהובים והיקרים לנו. נשחרר זכרונות מן העבר בהם אנו נאחזים ולא מרפים, נשחרר דאגות ונגיד לעצמינו את המנטרה הכל כך אהובה עלי "הכל בסדר" (מתוך חוכמת המזרח של ניסים אמון). הכל ממש בסדר. ננסה להתרכז בכאן ועכשיו ונרפה מן התוכניות לעתיד.

ניהיה פתוחים לכל מה שמתרחש. 

תינוקות המגיעים אל העולם לומדים מאיתנו כל כך הרבה. ננסה להוריד את הכובע בפניהם וללמוד מהם על רכות, אמת, טוהר, צלילות ושמחה דרך הרבה התבוננות. אושר ואהבה. כל כך הרבה דברים שהעולם זקוק להם... יותר נוכחות, קירבה, פשטות, למידה וחקירה.

"בתודעתינו מזמזמים עימותים מן העבר, הערות מעליבות והרהורי חרטה - יחד עם פנטזיות, חלומות בהקיץ ורשימת קניות ומטלות. בהחלט ייתכן שנגיע לסוף היום ונגלה שבעצם החמצנו את הכול ושאין לנו מושג מה באמת קרה. כשאנו מעבירים את היום בתוך הראש שלנו ייתכן שלא נצליח להתמקד במטלות שלנו, להקשיב לילדינו בתשומת לב, לטעום מעבר לנסיגה הראשונה מהמאכלים שלנו, לתת את הדעת לסביבה שלנו, להרגיש כיצד מצטבר המתח בגופינו, להכיר ברגשות שלנו ובמה שמעורר אותם".

יוני 2019

מסע למעמקי הלב

זוהי זכות גדולה להיות במסע הזה, להודות על כל הרגעים היפים והקשים שהצמיחו אותנו ופתחו בפנינו דלת למסע.

מאז שהתהלכתי בבית בלילה של הצירים, עברו הרבה מים בנהר.

.זהו לילה שלא יישכח, בו ממש אפשר להפריד את חיינו הקודמים וחיינו עכשיו

.לילה בו דמיינתי אותך, נשמתי אליך, ליטפתי אותך דרך הבטן והתכווננתי אלייך. הייתי לבד אבל בתחושה היית שם איתי

היום אני מתהלכת איתך בתנועות אגן בדיוק כמו הלילה ההוא ואתה בזרעותיי. מביט בי מלמטה ומחייך את החיוך שלך.

 

נזכרת בלילה ההוא וחושבת כמה עברנו מאז. איזה מסע, עוצמות של רגש, תהומות, גילוי וחיפוש עצמי.

הודייה ממלאת כל תא ותא בגופי, מטעינה מחדש וממלאת את מאגרי האנרגיה שמזמן דלפו...

 

דרך ההורות נפתחה באותו בוקר שבו יצאת אל העולם, בלידה רגועה, נעימה וטובה.

משם אל עייפות מאוד גדולה, התמודדות עם שאלות, חיפוש הקול הפנימי שלי מול הקולות מבחוץ, חיפוש האני החדש שלי, הנקה והענקה, אושר, סיפוק גדול, בדידות ותסכול. כעס שמציף, אגו ורצונות, זמן שאוזל, כיווץ וסגירות של אמונות מגבילות, ביטחון עצמי כאימא וכאישה שעברה הריון ולידה.

למידה כל הזמן על עיקרון השינוי והקביעות בחיי דרך גפן שכל הזמן משתנה, צומח וגדל מול עינינו.

קבלה של שינויים בכל מה שסביבך. בזהות, בזוגיות, בסדרי עדיפויות, בקריירה ובחברה.

גילוי מחדש, שאילת שאלות.

מה חשוב לי?

איזו אמא אני רוצה להיות?

נוקשה, חרדתית, פחדנית או בעלת ביטחון, אשת שיחה, רכה ופתוחה במחשבה?

מה אני נותנת לעצמי?

איפה אני נסגרת ומתכווצת?

איפה אני יכולה עוד להתרחב, להיפתח, להתגמש, לוותר?

 

במסע הזה אין טעויות. ה"טעויות" מובילות אותי להרבה חרטה, רגשות אשם וביקורת עצמית, תחושה של חוסר סיפוק מ"תפקידי".

הכול מוביל לדבר, ה"טעות" הצמיחה ולימדה אותי.

במסע הזה הלב מתרחב, אם רק נותנים לזה לקרות.

משילים עוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה.

של אמונה מגבילה, השקפת עולם, חוקים. ומתקרבים לגרעין בו הכול כבר נמצא.

האהבה, השמחה, הביטחון והאומץ. 

אין שם פחדים כי אם קול חזק ובקוק שיודע בדיוק מה לעשות.

האמת ברורה ונגלית לעין, ישם שם נשימה עמוקה, התרחבות והרפיה.

יולי 2019 

יוגה בדרך ההורות

זה לחפש תנועות חדשות בגוף תוך כדי שאני מרדימה את גפן

זה לתרגל נשימות תוך כדי הנקה

זה לאסוף רצפת אגן לפני שאני מרימה את גפן לזרועותיי

זה להנות ממתיחה טובה ולהסתפק בזה

זה להקשיב פנימה למרות הקולות מסביב

זה ללמוד לשחרר (אמנות בפני עצמה…)

זה להזדקף ולהתארך בטיול בחוץ למרות שהגוף רק רוצה לקרוס ולדעוך 

זה לכוון את הנשימה למקומות כואבים

זה לעבור תהליכי ריפוי עמוקים פיזיים ורגשיים

זה להיות קשובה לשינויים 

זה להתחבר לקרקע בכל הזדמנות 

זה לתרגל יציבה נכונה בלי לפרוס מזרון

זה לשאוף עמוק אל הגוף - לאוורר, לרווח, להרחיב 

להתחבר אל השפע והנתינה לעצמי

זה לנשוף החוצה - להרפות, לשחרר, להתכנס

לשחרר רגשות שלילים, כעסים, תסכולים, ביקורת, פחדים, שיפוט ופנקס חשבונאות

זה להתחבר לרגשות נעלים וטובים

שמחה, אהבה, חיבור, ידיעה פנימית ואושר. 

זה לחזור לפשטות , לחיבור לאדמה ולטבע דרך גפן שמגלה את העולם סביבו. 

 

זה להכיר במסע, לקבל את השינויים בדרך ושהכל זמני וארעי,

ולהודות על הכול. 

 

13.07

לילך - יוגה, תנועה ויציבה | מושב נורדיה | 0526565782 ©